האם יש שיטה אחת מנצחת להורות?

לפני שהייתי אמא חשבתי שאני יודעת הכל על איך אני אגדל את הילדים שלי. הייתה לי אג׳נדה מאוד ברורה על הרבה נושאים בהורות. הייתה בי המון ביקורת כשראיתי הורים שמתנהלים אחרת ממה שחשבתי לנכון, והמשפט “אני אהיה אמא אחרת” נאמר הרבה מאוד פעמים. ואז הגיעו אלינו ניר ואלי, הפכתי לאמא, ואין ספק שמה שרואים מכאן לא רואים משם. בדרך גם למדתי 7 שנים אקדמאיות שכללו הרבה לימודים על הורות, פגשתי בעצמי הורים ומשפחות שונות והדרך בה חשבתי על הדברים די השתנתה. למדתי צניעות וחמלה מה הן ובעיקר התחלתי לשאול יותר שאלות מאשר לצאת בהצהרות. 

אז נכון, בהורות האישית שלי יש הרבה עקרונות שכן נשארו איתי לאורך הדרך עם התאמות קלות, אבל אחד הנושאים שעברו שינויים ממש גדולים מבחינתי (והייתי בשני הקצוות שלו) הוא נושא השינה. כשניר רק נולד האמנתי שתינוקות צריכים ללמוד לישון לבד (ספוילר – זה לא באמת קרה), הייתי חמושה בהמון כלים שקראתי עליהם מראש ועקבתי בשקיקה אחרי כל פוסט בנושא יעוץ שינה. אני זוכרת שממש חיכיתי לגיל 5 חודשים כדי להתחיל את תהליך השינה המיוחל. אבל ניר כנראה לא קרא את המניואל והוא הבהיר לי מהר מאוד שאיתו זה לא יקרה. מצאנו את עצמנו מתוסכלים וחסרי אונים מול תינוק צורח שלא מבין למה אנחנו כל פעם מחזירים אותו למיטה ואיפה הידיים והמנשא שהיה רגיל אליהם עד כה.

פתאום שיטות לימוד השינה לא נראו לגיא ולי, ומשהו הרגיש לנו לא-נכון, לפחות לא לילד שמולנו וגם לא להורים שאנחנו. התחלנו לפזול לכיוונים אחרים ובעיקר פנינו למאמרים בתחום. אחרי הרבה חשיבה ושיח מצאנו את עצמנו על מזרון. על מחצלת. על הרצפה. בלינה משותפת למשך שנה. ״הוא יתרגל אליכם״ אמרו לנו, ״הוא לא יסכים לישון לבד״, ״אתם עושים טעות חמורה״. יכול להיות, ענינו, אבל לפחות יכולנו לישון (ספוילר נוסף – הוא כבר ישן במיטה משלו, ובחופשה ביוון אפילו ישן לבד בקומה משלו).

כשאלי הגיעה שוב חשבתי שאני יודעת הכל, הרי כבר פיצחנו את השיטה! הפעם היינו חמושים במיטה מתחברת, לינה משותפת ומנשא לגיבוי כבר מההתחלה. החזקנו אלי ואני ככה מחובקות 5 חודשים, אבל כמו ניר, גם היא הבהירה לנו שמשהו פה לא מסתדר. הפעם – דרך לילות וימים ללא שינה. טרוטת עיניים התייעצתי עם חברה שהיא יועצת שינה וניסינו לחשוב מה יכול לעזור לה. העברנו אותה למיטת תינוק בחדר של ניר והפלא ופלא – הילדה ישנה וגם אנחנו! 

כמו בנושא השינה כך בשאר הנושאים בהורות – אין אמת מוחלטת. נכון, יש דברים שכולם מסכימים עליהם שעדיף לא לעשות או שכדאי מאוד דווקא כן, אבל האמצע הוא מאוד אפור ובשבילו פותחו המון גישות ושיטות. הקו המנחה שלי בהורות האישית שלי, אבל גם כמטפלת, הוא שכל משפחה היא אחת ויחידה, וכל ילד הוא עולם ומלואו. לא פחות חשוב, מאחורי כל ילד יש גם הורה שהצרכים שלו לא פחות חשובים. אני מאמינה שאי אפשר להתאים משפחה לגישה, צריך להתאים גישה למשפחה, ושלאורך הדרך חשוב שנעצור ונשאל האם זה מתאים לילד שלנו? האם זה מתאים לנו כהורים?

אז לא משנה מה הגישה שבחרתם, כל עוד אתם ממשיכים לחשוב את הילד שלכם ואת עצמכם, אתם כנראה בסדר

(בתמונה – ניר ואלי שכל כך דומים וגם כל כך שונים, וכל אחד מהם מלמד אותי עוד על העולם ועל עצמי).

אהבתם את הפוסט? אשמח אם תשתפו…